מחלת גרייבס (Graves' disease) או מחלת בזדוב (Basedow disease) היא מחלת חיסון עצמי הגורמת להיפרתירואידיזם (פעילות יתר של בלוטת התריס, Hyperthyroidism).
ישנו מגוון רחב של מחלות אוטואימוניות הגורמות דווקא לתת פעילות של בלוטת התריס כשבין היתר מדובר במחלת השימוטו, ויטיליגו, סוכרת סוג 1 או זאבת וכן במקרים מסוימים ניתן למצוא מחלות משני הסוגים המופיעות במטופל אחד במקביל.
ב80% מהמקרים בהם מאובחן חולה עם פעילות יתר של בלוטת התריס, מתברר כי הגורם לפעילות המוגברת של הבלוטה הוא מחלת גרייבס. המחלה שכיחה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים ובדרך כלל מתפרצת לאחר גיל עשרים, אם כי באופן עקרוני היא יכולה להתפרץ בבני כל הגילאים. שכיחות יתר נצפתה במשפחות עם סיפור משפחתי של מחלת השימוטו או מחלת גרייבס.
מה הם הגורמים למחלת גרייבס?
בדגימות דם שנלקחו מחולים במחלת גרייבס ניתן לאתר נוגדנים עצמוניים נגד רצפטור להורמון הנקרא TSH (ראשי התיבות של Thyroid-stimulating hormone) או הורמון ממריץ בלוטת התריס. הורמון זה מופרש מבלוטת ההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח) ותפקידו לעודד את בלוטת התריס להפריש את ההורמונים T4 (תירוקסין, Tetraiodothyronine) ו- T3 (Triiodothyronine, טרי-יודו-טירונין).
הנוגדן גורם להפעלת הרצפטור ביתר ובעקבות כך בלוטת התריס מפרישה כמות עודפת של ההורמונים, שלא בהתאם לצורכי הגוף. לפיכך אחד הביטויים המזוהים ביותר עם מחלת גרייבס הוא ירידה ניכרת בריכוז ה- TSH ועלייה ניכרת בהורמוני בלוטת התריס T3 ו- T4. בדומה לשאר המחלות האוטואימוניות, גם במקרה של מחלת גרייבס לא ברור מה גורם להתפרצות המחלה בחולים.
מה הם התסמינים של מחלת גרייבס?
החולים במחלת גרייבס סובלים ממגוון רחב של תסמינים האופייניים לתסמונות וליקויים אחרים הגורמים לפעילות יתר של בלוטת התריס. בין היתר מדובר על ירידה במשקל למרות היעדר שינויים ברמת התיאבון, דפיקות לב מואצות, דופק מהיר מהרגיל, שלשולים, הזעת יתר, הפרעות שינה, נטייה לעצבנות, רעד בלתי נשלט ועוד.
כמו כן נשים הסובלות ממחלות גרייבס נמצאות בסיכון לפתח הפרעות שונות במחזור החודשי וכן נמצאות בסיכון לבעיות פוריות, לרבות הפלות המתרחשות בתחילת ההיריון. עם זאת, ייתכן שהחולה לא יסבול מתסמינים קליניים כלל וכמובן שקיימת אפשרות להתבטאות חלקית של המחלה, כלומר שרק חלק מהתסמינים יופיעו בחולה.
לצד כל התסמינים שהוזכרו לעיל, חשוב להזכיר שני תסמינים ייחודיים המאפיינים את המחלה להלן:
• זפק (Goiter) – הגדלה של בלוטת התריס הגורמת להופעה של גוש בצוואר. הזפק עשוי לגרום לאי נוחות בצוואר, כאבים בחזה ואפילו קוצר נשימה.
• בלט עין (אקזופתלמוס) – בלט עין יכול להופיע בחולים באופן דו או חד צדדי עם או בלי הפרעות בראייה. תסמין זה מופיע בשני שליש מהחולים, כשבמקרים מסוימים הוא מופיע לא בתחילת המחלה אלא בשלב מאוחר לאחר ההתפרצות. ברוב המקרים לא מדובר בתופעה המחייבת טיפול, אם כי בחלק מהמקרים ייתכן שייעשה שימוש בסטרואידים. במקרים החמורים ביותר, הנחשבים לחריגים במיוחד, ייתכן כי לא יהיה מנוס מלטפל בתסמין זה בהליך כירורגי.
כיצד מאבחנים את מחלת גרייבס?
האבחנה של מחלת גרייבס מבוססת על תשאול רפואי של הנבדק בנוגע לסיפור משפחתי של הפרעות בפעילות בלוטת התריס ובנוגע לתסמינים מהם הוא סובל. בנוסף לכך, על מנת לאבחן את המחלה יש לבצע בדיקה גופנית הכוללת בין היתר חיפוש של תסמינים אופייניים דוגמת בלט עין או זפק וכן יש לבצע מיפוי של בלוטת התריס המבוצע לאחר הזרקת חומר ניגוד.
את המיפוי יש לבצע לפני שמתחילים לטפל תרופתית או לאחר ההפסקה של הטיפול התרופתי למשך מספר ימים. בבדיקות המעבדתיות ניתן יהיה לראות עדויות לפעילות העודפת של בלוטת התריס בעיקר בריכוז הנמוך של ה- TSH וברמות הגבוהות של הורמוני הבלוטה. בנוסף לכך, כפי שציינו, ניתן יהיה לזהות את הנוגדנים העצמוניים לרצפטור ל- TSH ובבדיקת אולטרסאונד ניתן יהיה לזהות זרימת דם מוגברת וסימני דלקת, האופייניים גם כן למחלה.
כיצד מטפלים במחלת גרייבס?
ישנן שלוש דרכים עיקריות בהן נהוג לטפל בחולים במחלת גרייבס, כאשר הבחירה בטיפול המתאים ביותר מבוצעת עבור כל מטופל ומטופל באופן אישי בהתאם לצרכי המטופל. הטיפול המקובל ביותר והנפוץ ביותר הוא הטיפול התרופתי המבוסס על תרופות ממשפחת התיונאמידים. בעיקר מדובר על התרופות Propyl-Thiocil ו- Mercaptizol. תפקידן של התרופות לדכא את הייצור של ההורמונים T3 ו- T4 ובדרך כלל תוך מספר שבועות ריכוז ההורמונים מתנרמל.
התרופות בדרך כלל לא גורמות לתופעות לוואי, אך במקרים חריגים הן עלולות לגרום לתופעות לוואי מסוכנות כמו למשל פגיעה בתפקוד הכבד ולויקופניה. הטיפול התרופתי הוא טיפול ארוך טווח הנמשך בין שנה לשנתיים, כאשר התרופות ניטלות אחת ליום בדרך כלל.
הטיפול השני כולל בליעה של קפסולת יוד רדיואקטיבי הגורמת להרס של הבלוטה. ברוב המקרים הטיפול גורם לירידה משמעותית בפעילות הבלוטה תוך שלושה חודשים לכל היותר. על מנת שלא להגיע למצב של תת פעילות חמורה של בלוטת התריס, לרוב יצטרכו החולים לקבל לאחר הטיפול תירוקסין (T4).
טיפול זה ניתן במקרים שבהם החולים לא מגיבים בצורה טובה לטיפול התרופתי או שהתפתחו תופעות לוואי חמורות בעקבות הטיפול התרופתי. כמו כן טיפול זה נכנס לתמונה במקרים שבהם בכל פעם שהטיפול התרופתי נפסק, המחלה חוזרת ומתפרצת.
הטיפול השלישי הוא הטיפול הניתוחי שבו מסירים את בלוטת התריס באופן מלא או חלקי. הטיפול הניתוחי נכנס לתמונה במקרים שבהם הבלוטה גדולה במיוחד, כשאין תגובה טובה לטיפול התרופתי, בנשים בהיריון שלא יכולות לקבל טיפול תרופתי, כאשר ישנו צורך לבצע ניתוח צוואר לטיפול בבעיה אחרת כמו לדוגמה גידול ממאיר בבלוטת התריס ועוד.
